But I digress…

"Welcome to Starfleet Academy"

במילים אלה פתח ראש תוכניות המחקר של NASA Ames את ברכותיו אלנו.

היום הראשון היה יום של ברכות, נאומים, תדרוכים ותרגילים בהיכרות הדדית.

במשך כשעתיים דברו בפנינו פיטר דיאמאנטיס, אחד משני מקימי האוניברסיטה (אדם בעל השגים מרשימים (בראשם הנהגת והולכת ה X-prize) והמון המון התלהבות שממש התפרצה ממנו לכל כיוון), סלים אישמאיל, מי שבפועל מנהל את העיניינים, ושני דמויות מנאסא – ראש תוכניות המחקר (שאת שמו אני לא זוכר) ובחור כבן 80 בשם גק בויד שנמצא בנאסא כבר 62 שנה – מאז שהמרכז באיימס הוקם.

גק סיפר לנו איך הוא פגש את אורביל רייט, את וורנר וון-בראון, אדוארד טלר, והמון המון אנשים מרתקים אחרים. הוא סקר את הפיתוחים שנעשו ב Ames כגון ה swept-back wing וה blunt body שמשמש לכניסה חזרה לאטמוספירה, את הלווינים שהם מפתחים כיום ועוד. אדם אחד שחווה את כל ההיסטוריה של התעופה באופן אישי – מהאחים רייט למעבורת החלל. בשבילי זה הדגיש באופן מאד חזק את הקצב המטורף של ההתקדמות הטכנולוגית. תוך מאה שנה מכלום לחלליות אזרחיות (בחסות ה x-prize של דיאמנטיס).

והוא אמר שהפגישה איתנו מרגשת אותו כמו הפגישות עם אותם הגדולים. וזה היה מין קו מקשר בין כל הדוברים – ההתלהבות שכולם הפגינו היתה מחוץ לסקלה.

מה שגרם לי לשני דברים – לחשוש שאולי יש להם ציפיות לא ראליסטיות מאיתנו (הרי אני לא מספיק טוב להציל את העולם), אבל גם משהוא בהתלהבות גם התחיל אולי קצת לרגש אותי.

ואז התחילו התדרוכים (איך לדבר עם עיתונאים, שכנראה יסתובבו ביננו שבוע הבא), בטיחות, סיבוב רגלי להכרת המתקן של נאסא, בטיחות וכו כו.

בארבע וחצי שיחקנו משחקי חברה ע"מ שנתערבב ונדבר יותר אחד עם השני. לחיצות ידיים סודיות, פנטומימה, פירקוסים (זה אמור היה להיות ריקודים, אבל בקהל הזה, כולל עבדכם הנאמן, זה נראה יותר כמו פירקוסים). מוזר. אמריקאי מאוד. אבל גם אפקטיבי.

בשש בערב התכנסנו לקוקטילים ופאייה לפתיחת ה"סמסטר" (תמונות למטה), ועוד קצת נאומים, ולבסוף התישבנו בקבוצה גדולה על הדשא וכל אחד נעמד, וסיפר סיפור קצר על חייו שיסביר לסובבים קצת מי הוא ומאיפה הוא בא.

טווח באמת מרתק של אנשים. אנשים "חריגים" שיושבים בין כמה עולמות (עיצוב תעשייתי וננו-טכנולוגיה, אינטיליגנציה מלאכותית ומוסיקה, פילוסופיה ורפואה), כמה חברה צעירים שהסטארטאפים שלהם כבר עשו מיליונים, אנשים שעבדו בעולם השלישי כ aid workers מטעם האו"ם ורופאים ללא גבולות, ועוד ועוד. אחרי כשעה וחצי של הכרות הדדית נפרדנו לחדרנו.

ולי נשארה מחשבה בראש: אני לא מספיק שאפתן. אני מגדיר את המטרות שלי בצורה מצומצמת מידיי.

אני לא אומר זאת בצורה השוואתית למה ששמעתי מאחרים. ממש לא.

אני רוצה לעצמי קריירה במדע. וזה טוב, ונכון, ומתאים לי. אבל נדמה לי שמשהוא בארוע כאן דוחף אותך לחשוב בענק. לא רק ללמוד, קריירה אישית ולעשות כסף. זה אולי מספיק, אבל אפשר גם להעיז לנסות ולשנות קצת את העולם.

ואם להיום היה אותו אפקט על 39 האחרים, אולי הקייץ הזה באמת יהיה יוצא דופן.

להלן מספר קישורים לקבציה PDF שהתבקשנו לקרוא כחומר רקע כללי לפרוייקט הגמר של SU.
מעיין נסיון לסקור את האתגרים ההנדסיים הגדולים של האנושות.

• Grand Challenges
• Water purification
• Climate change
• Clean energy
• Infectious diseases

יש עוד המון חומר שנתנו לנו לקרוא (ולמען האמת ממש לא הספקתי לקרוא את הכל), אבל צריך להתחיל איפושהוא, לא?

הי כולם,
ביומיים הקרובים אני אהיה בדרכים, מ Olomouc לפראג ללילה אחד (עם תוכניות לבקר ב U fleku) ובשבת בשתי טיסות לסן-פרנסיסקו.

מה שאומר שאני אהיה offline ל כ 48 שעות. לא ברור לי אם ואיך אשרוד, אבל נקווה שיהיה בסדר.

הערה קטנה: הפוסט הראשון על Singularity University נמצא בתחתית הדף.

במהלך השבוע האחרון הייתי בכנס פיסיקה קוונטית בשם ICSSUR09 בעיר קטנה בשם Olomouc כמאתיים חמישים קילומטר דרום מזרחית לפראג.

ביום שלישי (23-6) פנה אלי שם בחור (מדען כבן 50) יהודי אמריקאי בשם מייקל, שכנראה שם לב שאני מדבר עברית עם בחור נוסף בכנס בשם אלכס. הוא לקח אותנו הצידה, במין בחשאיות, והציע לנו לדלג על ההרצאות ביום רביעי, ולנסוע לאושוויץ, שמסתבר שהיא כשעתיים נסיעה מ Olomouc – מרחק קצר מעבר לגבול צ'כיה – פולין.

במשך זמן רב היה לי דיאלוג פנימי עם עצמי לגבי לנסוע לבקר שם. אמרתי לעצמי שהרי אני יודע את כל העובדות הרלוונטיות. והייתי ביד ושם – כמו כולם. אז מה כבר הביקור יכול לחדש לי? מצד שני הרגשתי שזה יכול להיות חשוב, מסיבה כלשהיא שלא היתה ברורה לי. אבל מכיוון וההזדמנות לבקר לא נקרתה בדרכי, זה היה ושאר מין פלפול תאורטי כזה. עד שלשום.

ברגע שהוא הציע הרגשתי שאני חייב ללכת. שאין לי ממש אופציה אחרת. את תשאלו אותי למה – יש המון דברים שאני לא מבין לגבי העיניין הזה. אבל זה היה ברור לי שזה "דבר חשוב". אז ביום רביעי בבוקר לבשתי את הבגדים היפים שלי (כולל הנעליים היותר יפות אבל פחות נוחות), לקחתי מצלמה, שכרנו רכב ליום ויצאנו מייקל ואני לדרך (אלכס לא יכול היה להצטרף).

מאוד בכוונה החלטתי לא להחליט מראש מה אני חושב ומה אני מרגיש (מה שקורה לפעמים, ואז הדעה המוקדמת עושה framing וצובעת את החוויה) ולתת לבטן שלי להוביל אותי בהתנהגות באותו יום. ומשום מה החלטתי שנכון לא לאכול עד אחרי הביקור. לא רציתי להגיע נוח ושבע ורגוע. זה הרגיש לא מתאים.

כשהגענו למקום, התחלנו בהסתובבות עצמאית באושוויץ 1 במשך כשעה, ואז לקחנו את הסיור המודרך (שהיה מעולה) לכארבע שעות נוספות.

והמקום קטן על הסמל. או הסמל גדול על המקום. כמה בניינים. די קטן סך הכל. ונקי, ויפה, ושליו. ומזג האוויר היה יחסית נח (בין טפטוף לשמש אביבית). אבל אתה לא יכול שלא להרגיש סוג של נפעמות (יש מילה כזו?). אתה מושפע ממה שאתה יודע שקרה במקום בו אתה נמצא למרות שאין הרבה סימנים לכך כשמסתובבים בין הביניינים. אבל למרות שאתה שם, אתה גם במרחק של 60 שנה.

ואז הגענו לקמטוריום מס. 1 – עם המקלחות והמשרפות. ואפילו שאתה עומד שם, ורואה את החורים בתקרה שדרכם הזרימו את הציקולון B, שממש בחדר הזה נרצחו עשרות אלפי בני אדם. עדיין, זה רק חדר. קצת כמו חירבה ישנה שמוצאים בטיול.

ויצאנו החוצה, ואני האתאיסט הגמור קראתי עם מייקל אל מלא רחמים, וקדיש. ואל תשאלו אותי למה, הדמעות התחילו לזרום. גם עכשיו שאני כותב, הם חזרו.

וגם אז וגם עכשיו שאני כותב – הדמעות הפתיעו אותי. הרי אני לא עצוב. לא שאני שמח כמובן, אבל לא קרה לי משהוא עכשיו. לא גיליתי עובדות מזוויעות שלא היו ידועות לי קודם. ברמה המודעת השכלתנית אין שום סיבה לתגובה הרגשית שלי.

והיא חזרה על עצמה מספר פעמים נוספות במהלך הטיול.

וזה למעשה הסיפור של הביקור שלי באושויץ – מה שעברתי שם, עבר לגמרי מתחת לרדאר של התפיסה השכלית המודעת שלי. אני לא יכול לתרגם את החוויה למחשבות מפורשות או למילים כי אני בעצמי לא מבין את זה. אין שום סיבה רציונאלית טובה לרגשות הללו, והם גם לא נופלים לסיווגים הרגילים של רגשות.

היינו במחנות כחמש שעות. שזה יותר מידי זמן ולגמרי משך הזמן הנכון. צריך לצאת משם עם טעם של יותר מידי. ואז כל מה שרצינו לעשות זה to get the hell out of there.

חיכינו עד שנחצה את הגבול חזרה לצ'כיה לפני שעצרנו, בשבע וחצי בערב, לאכול ארוחת בוקר.

כשחזרתי, כתבתי את המילים הבאות בטוויטר הפנימי של Singularity University: