אושוויץ
by shai on יוני.25, 2009, under General, Singularity University, עיברית
במהלך השבוע האחרון הייתי בכנס פיסיקה קוונטית בשם ICSSUR09 בעיר קטנה בשם Olomouc כמאתיים חמישים קילומטר דרום מזרחית לפראג.
ביום שלישי (23-6) פנה אלי שם בחור (מדען כבן 50) יהודי אמריקאי בשם מייקל, שכנראה שם לב שאני מדבר עברית עם בחור נוסף בכנס בשם אלכס. הוא לקח אותנו הצידה, במין בחשאיות, והציע לנו לדלג על ההרצאות ביום רביעי, ולנסוע לאושוויץ, שמסתבר שהיא כשעתיים נסיעה מ Olomouc – מרחק קצר מעבר לגבול צ'כיה – פולין.
במשך זמן רב היה לי דיאלוג פנימי עם עצמי לגבי לנסוע לבקר שם. אמרתי לעצמי שהרי אני יודע את כל העובדות הרלוונטיות. והייתי ביד ושם – כמו כולם. אז מה כבר הביקור יכול לחדש לי? מצד שני הרגשתי שזה יכול להיות חשוב, מסיבה כלשהיא שלא היתה ברורה לי. אבל מכיוון וההזדמנות לבקר לא נקרתה בדרכי, זה היה ושאר מין פלפול תאורטי כזה. עד שלשום.
ברגע שהוא הציע הרגשתי שאני חייב ללכת. שאין לי ממש אופציה אחרת. את תשאלו אותי למה – יש המון דברים שאני לא מבין לגבי העיניין הזה. אבל זה היה ברור לי שזה "דבר חשוב". אז ביום רביעי בבוקר לבשתי את הבגדים היפים שלי (כולל הנעליים היותר יפות אבל פחות נוחות), לקחתי מצלמה, שכרנו רכב ליום ויצאנו מייקל ואני לדרך (אלכס לא יכול היה להצטרף).
מאוד בכוונה החלטתי לא להחליט מראש מה אני חושב ומה אני מרגיש (מה שקורה לפעמים, ואז הדעה המוקדמת עושה framing וצובעת את החוויה) ולתת לבטן שלי להוביל אותי בהתנהגות באותו יום. ומשום מה החלטתי שנכון לא לאכול עד אחרי הביקור. לא רציתי להגיע נוח ושבע ורגוע. זה הרגיש לא מתאים.
כשהגענו למקום, התחלנו בהסתובבות עצמאית באושוויץ 1 במשך כשעה, ואז לקחנו את הסיור המודרך (שהיה מעולה) לכארבע שעות נוספות.
והמקום קטן על הסמל. או הסמל גדול על המקום. כמה בניינים. די קטן סך הכל. ונקי, ויפה, ושליו. ומזג האוויר היה יחסית נח (בין טפטוף לשמש אביבית). אבל אתה לא יכול שלא להרגיש סוג של נפעמות (יש מילה כזו?). אתה מושפע ממה שאתה יודע שקרה במקום בו אתה נמצא למרות שאין הרבה סימנים לכך כשמסתובבים בין הביניינים. אבל למרות שאתה שם, אתה גם במרחק של 60 שנה.
ואז הגענו לקמטוריום מס. 1 – עם המקלחות והמשרפות. ואפילו שאתה עומד שם, ורואה את החורים בתקרה שדרכם הזרימו את הציקולון B, שממש בחדר הזה נרצחו עשרות אלפי בני אדם. עדיין, זה רק חדר. קצת כמו חירבה ישנה שמוצאים בטיול.
ויצאנו החוצה, ואני האתאיסט הגמור קראתי עם מייקל אל מלא רחמים, וקדיש. ואל תשאלו אותי למה, הדמעות התחילו לזרום. גם עכשיו שאני כותב, הם חזרו.
וגם אז וגם עכשיו שאני כותב – הדמעות הפתיעו אותי. הרי אני לא עצוב. לא שאני שמח כמובן, אבל לא קרה לי משהוא עכשיו. לא גיליתי עובדות מזוויעות שלא היו ידועות לי קודם. ברמה המודעת השכלתנית אין שום סיבה לתגובה הרגשית שלי.
והיא חזרה על עצמה מספר פעמים נוספות במהלך הטיול.
וזה למעשה הסיפור של הביקור שלי באושויץ – מה שעברתי שם, עבר לגמרי מתחת לרדאר של התפיסה השכלית המודעת שלי. אני לא יכול לתרגם את החוויה למחשבות מפורשות או למילים כי אני בעצמי לא מבין את זה. אין שום סיבה רציונאלית טובה לרגשות הללו, והם גם לא נופלים לסיווגים הרגילים של רגשות.
היינו במחנות כחמש שעות. שזה יותר מידי זמן ולגמרי משך הזמן הנכון. צריך לצאת משם עם טעם של יותר מידי. ואז כל מה שרצינו לעשות זה to get the hell out of there.
חיכינו עד שנחצה את הגבול חזרה לצ'כיה לפני שעצרנו, בשבע וחצי בערב, לאכול ארוחת בוקר.
כשחזרתי, כתבתי את המילים הבאות בטוויטר הפנימי של Singularity University:
2 תגובות לפוסט
Leave a Reply
Welcome ! ברוכים הבאים
This is me - זה אני
shai.machnes at gmail.com
Outras Línguas
My Blog is mostly written in Hebrew, but there will be an occasional post in English. If you would like to translate a page, you can use the infinite number of monkeys with typewriters working on translations at GoogleAlso, you can subscribe by RSS or E-mail to:
יוני 26th, 2009 on 09:34
wow this is a tear jerker – I admit I cried when reading it.
יוני 26th, 2009 on 22:56
רק סיפרתי לזוגתי על מה שכתבת, והיא היתה נפעמת לא פחות ממני (וכן – אני חושב שיש מילה כזו..). זו חתיכת חוויה, הא? לפני המון שנים (בהיותי בן תחילת שנות העשרה או משהו כזה), ביקרתי עם הוריי בדכאו. זה אמנם היה מחנה עבודה, ולא השמדה, להבנתי, ועדיין – אני חושב שהייתי צעיר מדי מכדי לתפוס שכלית את המעמד הזה.
מה שאתה מתאר פה מרגש מאוד.
מקווה ששאר הנסיעה שלך תהיה קלה מזו.