But I digress…

תשע בבוקר עד תשע בערב, שישה ימים בשבוע.

ככה נראה הלו"ז שלנו בשבוע שעבר.

יום שני היה יום של טקסי פתיחה, ביחד עם ה ISU – International Space University. הסיעו אותנו באוטובוסים של נאסא (לבנים על הלוגו, אבל גם ישנים כמו שלא ראיתי בארץ מאז טיולי כיתה בשנות השמונים) אל אודיטוריום גדול ב Mountain View. המדען הראשי ש SETI היה הקריין. שוורצנגר שלח וידאו מצחיק. נחמד אבל בסוף היום טקס. אחר-כך היה קוקטיל קבלת פנים לכל מיניי חשובים, ונוכחותנו נדרשה.

יום שני התחיל התכלס. סקירה של המצב הנוכחי ב AI מ Peter Norvig המדען הראשי בגוגל (ומסתבר שתרגום חופשי של דיבור לדיבור בין שתי שפות זו בעיה שיהיו לה פתרונות מסחריים טובים תוך פחות מ 5 שנים), הרצאות מבוא לננו-טכנולוגיה, לרפואה, למדעי הסביבה.

ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. היום, ביום ראשון, הכל קצת מבולבל בראש.

שלישי בערב קיבלנו את ההרצאה של Ray Kurzweil. אפשר למצוא אותה בהמון צורות ברשת.
הוא האדם מעיניין מאוד (ולמדנו להכיר אותו יותר בהמשך השבוע). הרושם הראשוני היה מאוד וודי אלן-י שכזה. קטן, מדבר מאוד מדוד, חסר רגש, קצת מלפפוןיום שני היה יום של טקסי פתיחה קר עם הבעה חמוצה על הפנים. יהודי קטן ומסוגר. לא יוצר קשר עיין. עד ששאלו אותו שאלה על מין. ואז הוא חייך, משהוא בטון הקול השתנה והוא נהיה חייכן, יצר קשר עיין. לא בטוח מה זה אומר, אבל לראות טרנספורמציה כל כך חדה מתרחשת מולך זה מרתק. (התמונה משמאל היא של ריי מצלם אותנו במהלך הצילום הקבוצתי).

מה שטוב הוא שברור שחלק לא מבוטל מהמארגנים כאן לא קונים את החזון הקורצווילי במלואו.
והשם Singularity University הוא בחלקו שימוש ב brand לטובת מוסד לחיזוי טכנולוגי. כך שאפשר להאמין לקורצוויל ואפשר רק לקחת חלק מהתחזיות הספציפיות שלו, וזה לא מפריע למה שאנחנו מנסים לעשות כאן.

די ברור שיש כאן שתי מטרות, וקצת מתח בנייהן. הראשונה היא לימודי טכנולוגיות עתידיות – סקר רחב של חזית הטכנולוגיה ופרוגנוזה איפה אנחנו חושבים שהיא תהיה בעוד 5, 10 ו 20 שנה. המטרה השנייה היא לעזור למיליארד איש תוך עשר שנים. אם היה לנו אינסוף זמן,היינו עושים הרבה משנייהם. אבל תשעה שבועות זה זמן מאוד קצר, וחלוקת הזמן לא כל כך ברורה עדיין.

רביעי אחה"צ Vint Cerf, האדם שאולי הכי מתאים לו הכותרת "אבי האינטרנט" הרצה לנו במשך כשעתיים על מה נכון וטוב בארכיטקטורה הנוכחית, מה דרוש תיקון (בעיקר עינייני security), ועל מה הוא עובד היום – סט פרוטוקולים הנקראים DTN – Disruption/Delay Tolerant Network שנועדו במקור לתקשורת בין חלליות, אבל כנראה הם עדיפים בהרבה על TCP ברשתות ניידות עם קישוריות בעייתית. והוא לא רואה בעייה בהמשך הארכיטקטורה הנוכחית (IPv6) לעוד 20 שנה.

הביאו לנו גם לראות מכונית Tesla – מכונית חשמלית של כמעט 200K$ העושה אפס למאה בקצת פחות מ 4 שניות. מדהים עד כמה המכונית שקטה – לא שומעים דבר מלבד רחש הצמיגים על הכביש.

במהלך השבוע ביקרנו גם ב SETI, ופגשנו שם את המדען הראשי, בחור בשם סת'. למדתי שם שלושה דברים: שהם בונים רדיו-טלסקופים חדשים במימונו של פול אלן (אחד ממקימי מיקרוסופט), שעד 2029 הם יסיימו את החיפוש (הלו"ז כולל הנחת האצה אקספוננציאלית של יכולות מיחשוב, שהוא הגורם המגביל כרגע), ושלפני שלוש שנים היה להם סיגנל החשוד כבעל מקור חוצני. במשך כמה שעות כולם היו במתח. גם לבדוק אם הסיגנל נכון (שלצערנו הוא לא היה), וגם בציפיה לאנשים מהממשלה עם מכוניות שחורות וחליפות שחורות ופרצופים מפחידים (שגם לא היו).

לקראת סוף השבוע התחלנולעבוד על פרוייקט הגמר. שלב א': למיין את בעיות העולם. נראה שהדרך ארוכה מאוד. אני ממשל לא בטוח שנוכל לעשות משהוא, אבל יש כאן ה_מ_ו_ן חברה חכמים מאוד, אז אולי אולי אפשר.

להלן מספר קישורים לקבציה PDF שהתבקשנו לקרוא כחומר רקע כללי לפרוייקט הגמר של SU.
מעיין נסיון לסקור את האתגרים ההנדסיים הגדולים של האנושות.

• Grand Challenges
• Water purification
• Climate change
• Clean energy
• Infectious diseases

יש עוד המון חומר שנתנו לנו לקרוא (ולמען האמת ממש לא הספקתי לקרוא את הכל), אבל צריך להתחיל איפושהוא, לא?

במהלך השבוע האחרון הייתי בכנס פיסיקה קוונטית בשם ICSSUR09 בעיר קטנה בשם Olomouc כמאתיים חמישים קילומטר דרום מזרחית לפראג.

ביום שלישי (23-6) פנה אלי שם בחור (מדען כבן 50) יהודי אמריקאי בשם מייקל, שכנראה שם לב שאני מדבר עברית עם בחור נוסף בכנס בשם אלכס. הוא לקח אותנו הצידה, במין בחשאיות, והציע לנו לדלג על ההרצאות ביום רביעי, ולנסוע לאושוויץ, שמסתבר שהיא כשעתיים נסיעה מ Olomouc – מרחק קצר מעבר לגבול צ'כיה – פולין.

במשך זמן רב היה לי דיאלוג פנימי עם עצמי לגבי לנסוע לבקר שם. אמרתי לעצמי שהרי אני יודע את כל העובדות הרלוונטיות. והייתי ביד ושם – כמו כולם. אז מה כבר הביקור יכול לחדש לי? מצד שני הרגשתי שזה יכול להיות חשוב, מסיבה כלשהיא שלא היתה ברורה לי. אבל מכיוון וההזדמנות לבקר לא נקרתה בדרכי, זה היה ושאר מין פלפול תאורטי כזה. עד שלשום.

ברגע שהוא הציע הרגשתי שאני חייב ללכת. שאין לי ממש אופציה אחרת. את תשאלו אותי למה – יש המון דברים שאני לא מבין לגבי העיניין הזה. אבל זה היה ברור לי שזה "דבר חשוב". אז ביום רביעי בבוקר לבשתי את הבגדים היפים שלי (כולל הנעליים היותר יפות אבל פחות נוחות), לקחתי מצלמה, שכרנו רכב ליום ויצאנו מייקל ואני לדרך (אלכס לא יכול היה להצטרף).

מאוד בכוונה החלטתי לא להחליט מראש מה אני חושב ומה אני מרגיש (מה שקורה לפעמים, ואז הדעה המוקדמת עושה framing וצובעת את החוויה) ולתת לבטן שלי להוביל אותי בהתנהגות באותו יום. ומשום מה החלטתי שנכון לא לאכול עד אחרי הביקור. לא רציתי להגיע נוח ושבע ורגוע. זה הרגיש לא מתאים.

כשהגענו למקום, התחלנו בהסתובבות עצמאית באושוויץ 1 במשך כשעה, ואז לקחנו את הסיור המודרך (שהיה מעולה) לכארבע שעות נוספות.

והמקום קטן על הסמל. או הסמל גדול על המקום. כמה בניינים. די קטן סך הכל. ונקי, ויפה, ושליו. ומזג האוויר היה יחסית נח (בין טפטוף לשמש אביבית). אבל אתה לא יכול שלא להרגיש סוג של נפעמות (יש מילה כזו?). אתה מושפע ממה שאתה יודע שקרה במקום בו אתה נמצא למרות שאין הרבה סימנים לכך כשמסתובבים בין הביניינים. אבל למרות שאתה שם, אתה גם במרחק של 60 שנה.

ואז הגענו לקמטוריום מס. 1 – עם המקלחות והמשרפות. ואפילו שאתה עומד שם, ורואה את החורים בתקרה שדרכם הזרימו את הציקולון B, שממש בחדר הזה נרצחו עשרות אלפי בני אדם. עדיין, זה רק חדר. קצת כמו חירבה ישנה שמוצאים בטיול.

ויצאנו החוצה, ואני האתאיסט הגמור קראתי עם מייקל אל מלא רחמים, וקדיש. ואל תשאלו אותי למה, הדמעות התחילו לזרום. גם עכשיו שאני כותב, הם חזרו.

וגם אז וגם עכשיו שאני כותב – הדמעות הפתיעו אותי. הרי אני לא עצוב. לא שאני שמח כמובן, אבל לא קרה לי משהוא עכשיו. לא גיליתי עובדות מזוויעות שלא היו ידועות לי קודם. ברמה המודעת השכלתנית אין שום סיבה לתגובה הרגשית שלי.

והיא חזרה על עצמה מספר פעמים נוספות במהלך הטיול.

וזה למעשה הסיפור של הביקור שלי באושויץ – מה שעברתי שם, עבר לגמרי מתחת לרדאר של התפיסה השכלית המודעת שלי. אני לא יכול לתרגם את החוויה למחשבות מפורשות או למילים כי אני בעצמי לא מבין את זה. אין שום סיבה רציונאלית טובה לרגשות הללו, והם גם לא נופלים לסיווגים הרגילים של רגשות.

היינו במחנות כחמש שעות. שזה יותר מידי זמן ולגמרי משך הזמן הנכון. צריך לצאת משם עם טעם של יותר מידי. ואז כל מה שרצינו לעשות זה to get the hell out of there.

חיכינו עד שנחצה את הגבול חזרה לצ'כיה לפני שעצרנו, בשבע וחצי בערב, לאכול ארוחת בוקר.

כשחזרתי, כתבתי את המילים הבאות בטוויטר הפנימי של Singularity University:

כן, אני נוסע ל Singularity University
ואני חייב לומר שאני לא בדיוק בטוח לאן אני נוסע.
כלומר – היה על זה קצת בעיתונות, ויש לי מערכת שעות מפורטת ל 6 שבועות הראשונים (מתוך 9), ויש פורום בו אנחנו מקשקשים כבר חודש (אנחנו = תלמידים + מדריכים + מארגנים). אבל אין לי הרגשה ברורה מה בדיוק הולך להיות שם, ואיך כל העיניין ירגיש. בהתחשב בקורות החיים של האנשים שיגיעו (40 תלמידים, 20 מארה"ב, 3 מישראל (כבוד!) ) גם אם יחליטו שאין הרצאות, אין מטרות ואנחנו סתם מקשקשים חודשיים אחד עם השני, כנראה יהיה מרתק.

אבל אולי כדאי שאני אתחיל בהתחלה.

מי אני?

שי מכנס, בן 38, לקראת סיום דוקטורט בפיסיקה קוונטית באונ' ת.א., רקע בהי-טק, ברמן מוסמך, שתיין חובב ובעל אוסף נחמד של סינגל-מאלטים.
נשוי באושר לאישה מדהימה, הידועה ברבים כ "סוויטי" אבל יש שמכירים אותה כעירית.

מה זה Singularity University?

שאלה טובה. אבל אולי כדאי להתחיל בשאלה אחרת.

מה זה The Singularity ?

זהו רעיון שהובא לתרבות הפופולארית ע"י בחור בשם Ray Kurtzweil (לא הוא הגה אותו במקור) שטוען שמכיוון וקצב ההתקדמות הטכנולוגית הוא אקספוננציאלי (קרי כל שנה אנחנו משתכללים ב X אחוזים לעומת השנה שעברה – מעיין ריבית דריבית), אזי תוך זמן קצר (לפני 2050) יהיו לנו מחשבים שולחניים זולים עם כח חישוב יותר גדול מהאנושות כולה ביחד וחלקם יהיו אינטיליגנטים יותר מכל בני אדם החיים היום, יהיו לנו רובוטים בגודל תאי דם שיאפשרו למחשבים לקרוא ולכתוב מחשבות ולרפא כל מחלה, שנוכל בעזרת ננו-טכנולוגיה ליצר כל עצם פיזי בעלות זניחה, שהידע שלנו ב DNA יאפשר לאנשים לחיות לאלפי שנים, ושהאדם הביולוגי כפי שאנו מכירים אותו יתחיל להתמזג עם מכונות, ובצורתו זו יהפוך להרבה יותר ממה שאנחנו קוראים לו היום "אדם". בקיצור: לא יהיה משעמם ב 50 השנים הבאות.

למי שרוצה לקרוא עוד על הסינגולאריטי, ראו כאן וכאן.

זה אומנם נשמע פנטזיונרי לחלוטין, אבל לקורצוויל זה יש טיעונים די חזקים לפחות לחלק מהתחזיות הללו, והוא הצליח לשכנע אנשים די נחשבים, כמו המקימים של גוגל, שכדאי להקים מסגרת חינוכית שתעסוק בכל מיני שאלות ונושאים שקשורים לסינגולאריטי.

אז מה זה Singularity University ?

כאמור, אני לא בדיוק בטוח. אבל יש כמה פרטים יבשים שאולי יעזרו להבין:

מתוך כ 1200 איש ששלחו קורות חיים הם בחרו 39 אנשים מדהימים, ואותי, להיות המחזור הראשון של ה SU . האנשים מגיעים מכל העולם, ומתחומים שונים כגון ננו-טכנולוגיה, גנטיקה, פיסיקה, כלכלה, ועוד ועוד. במשך שלושה שבועות אנחנו נלמד קורסי רוחב בעשרה תחומים, בשלושה שבועות שלאחר-כך נלמד אחד מארבע נושאים, שאינו הנושא שבו כל אחד מאיתנו מומחה, יותר לעומק. אני למשל אלמד תחום שמשלב גנטיקה, human enhancement ו man-machine interface (שהכוונה לקריאת מחשבות לא לסתם GUI). גיאוגרפית אנחנו נגור במתקן של נאסא שנקרא Ames research center ונמצא באמצע של עמק הסיליקון, כקילומטר מגוגל.

בשלושת השבועות האחרונים אנחנו אמורים לעסוק בפרוייקט שהיה התנאי של סרגיי לתמיכה של גוגל: איך אפשר לשפר את חייהם של מיליארד אנשים לפחות תוך 10 שנים בתחוים הבאים: אקולוגיה, בריאות, ממשל ועוד.

התיקווה היא שששת השבועות הראשונים ילמדו מדענים מתחומים שונים לדבר אחד עם השני – ליצור איזה שפה משותפת שבדרך כלל לא ממש קיימת באקדמיה שם כל אחד מסתגר ומתעמק בתחומו. כדוגמא עד כמה המצב חמור, אני לא מסוגל לדבר על המחקר שלי עם רוב האנשים במסדרון שלי (והם לא מסוגלים לדבר איתי). וללכת לביניינים אחרים זה פשוט דבר שלא קורה.

אני לא בטוח עד כמה נוכל להשיג את המטרות השאפתניות הללו. אבל יש לי הרגשה טובה שכל כך הרבה חברה מוכשרים וסיעור מוחות של תשעה שבועות יביאו לעולם לפחות דבר טוב אחד או שניים.

למה אני הולך?

האמת? סקרנות. אני צופה נלהב ב TED (האתר המעניין ביותר ברשת, למי שלא מכיר) וכשהודיעו שם על הפרויקט הזה, היה לי ברור שיהיה מרתק ללמוד על כל כך רבה נושאים מגניבים. מעיין קייטנת TED. (בעיניין זה אני חייב תודות רבות לאהובתי שעודדה אותי להמשיך בהליך ההרשמה כשחשבתי שיש יותר מידי מועמדים ואין סיכוי שיבחרו בי. עוד תודה אחת מיניי רבות).

לאחרונה, כשתחלתי לצוטט עם התלמידים האחרים בפורומים, מרכז העיניין עבורי הפך להיות האינטראקציה האנושית. אלו פשוט אנשים שמרתק לדבר איתם חודשיים.

אז איך זה בינתיים?

האמת – מאוד אמריקאי (ולא ברור לי עם זו מחמאה או לא). מוזרה לי ההתלהבות של כולם בפורומים. כולם נורא נורא שמחים ללכת. מתכננים חולצת כיתה וסיכת כיתה וטבעת כיתה. כולם בטוחים שיהיה נפלא ומדהים ונהדר. וההתלהבות כפולה בגלל שאחנו המחזור הראשון (שנים הבאות הכיתות יוגדלו ל 120).

חברה טובה שלי אמרה לי שזה קטע אמריקאי שכזה – שאנשים מברכים את עצמם על עצם הקבלה וכשיגיע הסמסטר הכל יהפוך רציני ומיקצועי מאוד.

אני מקווה. לארוע יש סכנה תאורטית להתדרדר למשהוא "רך", משקפיים וורודות, לא מדעי ולא ממוקד. אבל יש שם חברה באמת רציניים בהנהלה (כמו פיטר דיאמנדיס, ראש ה X-prize) והמורה לרשתות הוא Vint Cerf, אז רע כנראה לא יהיה.

מה שבינתיים מדהים אותי זה טווח המחשבה של "קהילת" הסטודנטים. למשל נשאלה שאלה עד כמה אינטיליגנציה מלאכותית יכולה להיות אנושית בלי גוף אנושי, ואנשים הגיעו עם תגובות מאוד מעניינות (למשל חשיבות הרביה והמוות בעיצוב המוסר שלנו או העובדה שיש לנו סדרי גודל של מרחב וזמן הבסיסיים מאוד לחשיבה לנו ואינם רלוונטים למחשב). מחשבות שלא הייתי חושב עליהם.

ומה זה הבלוג הזה?

בראש ובראשונה, נסיון להזמין עוד אנשים להשתתף בחגיגה. אומנם כל ההרצאות יתפרסמו ברשת בשלב כלשהוא (ותחת Creative Commons לא פחות!), אבל יש הרבה מהארוע שלא קל לתעד. הדינמיקה של הדיונים, האינטראקציה בין אנשים, האווירה. אני מקווה שיהיה לי מספיק כישרון כתיבה להעביר משהוא מההרגשה.

מעבר לכך, נדמה לי שיש כאן נסיון לעשות משהוא חשוב. לפתור בעיות שכדאי ורצוי וראוי לפתור. ואם מישהוא שיקרא את הבלוג זה יבוא בהצעה או רעיון, אני יעביר אותו לפורום ב SU (תוך ציון המקור!) ואז עשינו עוד קצת טוב לעולם. וזה כבר באמת חשוב.

אז כשנתחיל לעבוד על הפרוייקט (כאמור: אין לעזור למיליארד אנשים תוך 10 שנים), אני אפתח כאן פוסט לשאלות השונות שיעלו, ונוכל להשתמש בזה בפורום ולעבוד על הפתרונות ביחד.

ומתי כל זה מתחיל?

יום ראשון, ה 28 ליוני.